יש מחלוקות זוגיות שכואבות כי התשובה קשה.

המחלוקת הזו כואבת כי ייתכן שהתשובה אינה ניתנת לחלוקה.

אפשר להתפשר על איפה לגור, איך להוציא כסף, באיזו תדירות לבקר משפחה, איך לחלק מטלות, איך לחגוג חגים, ואיך לארגן תקופה בקריירה. אפשר אפילו להתפשר על חלקים רבים בהורות: תזמון, מסגרות לילד, כסף, גבולות מול המשפחה, חינוך דתי, מספר ילדים, מידע רפואי ותמיכה.

אבל אי אפשר להביא חצי ילד.

ואי אפשר לבקש מבן זוג לחיות חצי חיים ללא ילדים.

לכן השאלה "מה קורה אם אחד מאיתנו רוצה ילדים והשני לא?" צריכה יותר עדינות ממה שעצות רגילות נותנות לה בדרך כלל. זו לא רק בעיית תקשורת. זו בעיה של עיצוב חיים, גוף, משפחה, אמונה, כסף, אבל, ולפעמים גם בטיחות.

המטרה אינה להחליט מי אנוכי.

המטרה היא להבין איזה סוג של אי-הסכמה באמת יש לכם, לפני שאהבה הופכת ללחץ, דחייה, טינה, או הבטחה שאף אחד לא יכול לקיים.

השאלה הראשונה: לא עכשיו, רק אם, או אף פעם?

זוגות רבים נתקעים כי הם מתייחסים לכל היסוס כאילו הוא אותו דבר.

"אני לא רוצה ילדים" יכול לומר לפחות שלושה דברים שונים.

לא עכשיו פירושו: "יכול להיות שארצה ילדים, אבל לא בתקופה הזו." הסיבה יכולה להיות חוב, דיור, לימודים, מעמד הגירה, אי-יציבות תעסוקתית, מחלה, טיפול בבן משפחה, קונפליקט לא פתור, אי-ודאות סביב פוריות, בריאות נפשית, או פחד שהקשר עדיין לא יציב מספיק.

רק אם פירושו: "אני יכול/ה לדמיין ילדים אם החיים שסביב ההורות ישתנו." זה יכול להיות חלוקת עבודה אחרת, מצב כלכלי חזק יותר, מעבר קרוב יותר למשפחה, טיפול, פיכחון, תוכנית לידה בטוחה יותר, בריאות טובה יותר, פחות נסיעות עבודה, או הסכמה ברורה יותר לגבי דת וטיפול בילדים.

אף פעם פירושו: "ילדים אינם חלק מהחיים שאני רוצה." זו יכולה להיות עמדה יציבה, בוגרת ומחושבת של אדם מבוגר. היא אינה אוטומטית אנוכית, ילדותית, אנטי-משפחתית, אנטי-דתית, חסרת אהבה, או סימפטום של טראומה שמישהו אחר רשאי לרפא.

ההבדל חשוב כי סביב "לא עכשיו" אפשר לתכנן, את "רק אם" אפשר לבדוק, ואת "אף פעם" צריך להאמין.

הגרסה המזיקה ביותר היא האמצע המעורפל:

"אולי יום אחד."

לפעמים "אולי יום אחד" הוא אי-ודאות כנה. לפעמים זו לא רכה שנועדה להימנע מאבל. לפעמים זו כן רכה שנועדה להימנע מפחד. לפעמים זו דרך לשמור על הקשר בזמן שדוחים את המחיר של אמירת האמת.

אם הקשר רציני, אי-ודאות מעורפלת צריכה לוח זמנים ושאלות טובות יותר.

למה "לא בטוח/ה" ראוי גם לכבוד וגם ללחץ

אי-ודאות אינה כישלון.

מחקר על אמביוולנטיות סביב ילודה מציע שלאנשים לא תמיד יש תשובה פנימית אחת נקייה. אדם יכול לרצות ילד בתוך חיים מדומיינים מסוימים ולא לרצות ילד בתוך חיים אחרים. הוא יכול לרצות הורות אבל לפחד מהיריון. הוא יכול לאהוב ילדים אבל לא לרצות את המבנה היומיומי של גידול ילדים. הוא יכול לא לרצות ילדים עכשיו כי הקשר אינו מרגיש בטוח מספיק. והוא יכול להיות אדיש עד שלוח זמנים רפואי הופך את השאלה לדחופה.

לכן "אני לא יודע/ת" ראוי לכבוד.

הוא גם ראוי ללחץ מהסוג הנכון.

לא לחץ לבחור את התשובה שהצד השני רוצה. לחץ להיות כנים יותר.

השאלה המועילה אינה:

"איך אשכנע אותך?"

אלא:

"איזה סוג של לא בטוח/ה את/ה?"

האם את/ה לא בטוח/ה כי צריך עוד זמן?

כי תנאים צריכים להשתנות?

כי יש פחד מהיריון, לידה, דיכאון אחרי לידה, טיפולי פוריות, כסף, אקלים, היסטוריה משפחתית, או אובדן העצמי?

כי אינך רוצה ילדים אבל אינך רוצה לאבד את הקשר הזה?

כי אולי תרצה/י ילדים, אבל לא עם בן הזוג הזה כפי שהדברים נראים עכשיו?

אלה תשובות שונות. זוג לא יכול לקבל החלטה טובה עד שלאי-הוודאות יש צורה.

ההחלטה אינה רק על תינוק

כשאנשים אומרים "ילדים", הם לעיתים קרובות מדמיינים דברים שונים.

בן זוג אחד עשוי להתכוון לתינוק: רוך, משמעות, המשכיות, שולחן משפחתי, סבים וסבתות, שם שממשיך הלאה, עתיד עם ימי הולדת וציורים מהגן או מבית הספר.

השני עשוי לשמוע סיכון היריון, שינויי גוף, טראומת לידה, הפלה טבעית, IVF, חוסר שינה, עצירה בקריירה, עבודה מגדרית לא שוויונית, חוב, לחץ מצד חמות וחמים או משפחה מורחבת, קונפליקט דתי, פחד אקלימי, אובדן חופש, או קשירה לבן זוג לנצח.

שניהם אולי מדברים על "ילדים".

אבל הם לא מדברים על אותו דבר.

לכן הנושא נעשה אישי כל כך מהר. בן הזוג שרוצה ילדים עשוי לשמוע דחייה של משפחה, תקווה, בגרות, אמונה, או העתיד המדומיין שנשא שנים. בן הזוג שאינו רוצה או שאינו בטוח עשוי לשמוע דרישה למסור את גופו, זמנו, כספו, חירותו או זהותו לחלום של מישהו אחר.

שיחה טובה חייבת להאט מספיק כדי לשאול:

"כשאת/ה מדמיין/ת ילדים, איזה חיים את/ה מדמיין/ת?"

וגם:

"כשאת/ה מדמיין/ת חיים בלי ילדים, איזה חיים את/ה מנסה להגן עליהם?"

שתי השאלות האלה עושות יותר מ"האם את/ה רוצה ילדים?"

האי-סימטריה הגופנית

כל זוג צריך לדבר על ילדים כהחלטה משותפת.

אבל היריון אינו מתחלק באופן סימטרי.

בן הזוג שיישא היריון בגופו פוגש מציאויות שהצד השני יכול לאהוב, לתמוך בהן, לפחד מהן, לשלם עליהן ולהיות עד להן, אבל לא לחיות אותן באותה מידה: אמצעי מניעה, מעקב פוריות, הפלה טבעית, החלטות על הפסקת היריון, הליכי פוריות, סיבוכי היריון, לידה, החלמה אחרי לידה, הנקה, פגיעות ברצפת האגן, טראומה רפואית, סיכון לנכות, סיכון לבריאות הנפש, והשיפוט החברתי שנקשר לאימהות.

זה לא אומר שהאבל או הרצון של בן הזוג שאינו נושא היריון אינם רלוונטיים.

זה אומר שאבל אינו יוצר זכאות לגוף של אדם אחר.

בן הזוג שרוצה ילדים יכול להתאבל באמת על הילדים שדמיין. הוא יכול להרגיש שהזמן עובר. הוא יכול להרגיש נבגד אם בני הזוג הניחו פעם שהורות תהיה חלק מהחיים ואז התשובה השתנתה. לאבל הזה מגיעות מילים.

אבל בן הזוג שגופו נושא את המחיר אינו חייב היריון כהוכחת אהבה.

זה המשפט שזוגות רבים צריכים:

"האבל שלך חשוב. הגוף שלי אינו הטיפול בו."

המשפט הזה יכול להישמע קשה אם מוציאים אותו מהקשרו. בהקשר הנכון, הוא מגן על הגבול האתי שמאפשר כל שיחה נוספת.

בן הזוג שבוחר חיים ללא ילדים אינו מתחמק אוטומטית מבגרות

אנשים שאינם רוצים ילדים מקבלים לעיתים יחס כאילו הם מבוגרים לא גמורים.

יכולים לקרוא להם אנוכיים, ילדותיים, פגועים, אובססיביים לקריירה, אנטי-משפחה, מודרניים מדי, אינדיבידואליסטים מדי, פסימיים מדי, או מפחדים ממחויבות אמיתית.

לפעמים ה"לא" של אדם מעוצב על ידי פחד או כאב לא מטופל. שווה לבדוק את זה.

אבל לפעמים ה"לא" הוא ידיעה עצמית ברורה.

עבודה עדכנית של Pew Research Center על מבוגרים ללא ילדים מראה ש"אי-רצון בילדים" הוא עצמו סיבה מרכזית לכך שמבוגרים רבים מתחת לגיל 50 אומרים שסביר שלא יהיו להם ילדים. סיבות אחרות כוללות יוקר מחיה, מצב העולם, סיבות רפואיות, אי-מציאת בן הזוג המתאים וסדרי עדיפויות שונים בחיים. הנקודה החשובה היא שלחיים ללא ילדים אין סיפור אחד.

חיים ללא ילדים יכולים להיות מלאים: נישואים, חברות, ייעוד, אמונה, שירות, אמנות, נסיעות, טיפול באחרים, קהילה, חניכה, אחיינים ואחייניות, משפחה נבחרת ואהבה עמוקה.

התייחסות לחיים כאלה כריקים או פגומים לא תייצר כן בריא. היא תייצר התגוננות, בושה או כניעה.

השאלה אינה האם אפשר לשכנע את בן הזוג ללא הילדים להיכנס לבגרות מוסרית.

השאלה היא האם הוא יכול לבחור בחופשיות את העתיד שמבקשים ממנו.

בן הזוג שרוצה ילדים אינו אנוכי אוטומטית גם כן

גם הטעות ההפוכה נפוצה.

בן הזוג שרוצה ילדים עלול להיתפס כמסורתי, נזקק, פטריארכלי, מונע ביולוגית, נאיבי, או לא מוכן לקבל קשר מודרני.

זה יכול להיות לא הוגן באותה מידה.

רצון בילדים יכול להיות רצון חיים ליבה, לא תסריט חברתי. הוא יכול להיות קשור לאמונה, להמשכיות משפחתית, לחוויה של להיות אהוב כילד, לחוויה של לא להיות אהוב ולרצון לבנות אחרת, לרצון לטפח, לרצון בשושלת משפחתית, או לתחושה שהורות היא חלק מהייעוד של אדם.

ויתור על זה יכול להיות אבל אמיתי.

לא התקף זעם.

לא מניפולציה.

אבל.

בן הזוג שרוצה ילדים צריך להיזהר שהאבל לא יהפוך ללחץ. אבל בן הזוג שאינו בטוח או שבוחר חיים ללא ילדים צריך גם להבין ש"אני בוחר/ת בך בלי ילדים" אינו בהכרח בקשה קטנה. עבור אנשים מסוימים, פירוש הדבר לקבור עתיד שדמיינו מאז הילדות.

השאלה האנושית היא:

"האם אוכל לבחור את העתיד שלך בלי להעניש אותך עליו לאט?"

אם התשובה הכנה היא לא, זו לא אכזריות. ייתכן שזו בהירות.

שיחת ארבעת הטורים

אם אתם תקועים, אל תתחילו בשכנוע. התחילו בתרגיל כתיבה פרטי. כל אחד מבני הזוג עונה על אותם ארבעה טורים לפני שמדברים.

1. רצון

מה אני באמת רוצה אם אף אחד לא יתאכזב ממני?

האם אני רוצה ילד? האם אני רוצה לא להביא ילד? האם אני רוצה עוד זמן? האם אני רוצה ילד רק בסוג חיים אחר? האם אני רוצה את הקשר יותר מכל אחד מהעתידים? האם אני רוצה שבן הזוג שלי יהפוך לאדם שהופך את התשובה לקלה יותר?

כתבו את התשובה במשפט אחד:

"אם הייתי כנה לגמרי, התשובה הנוכחית שלי היא..."

2. תנאים

מה צריך להיות נכון כדי שהתשובה שלי תשתנה?

כאן תקווה מעורפלת נעשית ניתנת לבדיקה.

"כשיהיה לנו יותר כסף" אינו תנאי. זה ענן.

"כשיהיו לנו חסכונות לשישה חודשי הוצאות, תוכנית טיפול בילד, והסכם חלוקת עבודה שתרגלנו שלושה חודשים" הוא תנאי.

"כשארגיש מוכן/ה" יכול להיות כנה, אבל הוא צריך יותר מילים. איך מוכנות תיראה? מה יהפוך אותה לנראית? באיזה תאריך תחזרו לבדוק את זה?

אם שום תנאי לא ישנה את התשובה, אמרו זאת. אל תחביאו לא סופי בתוך תנאים שאינכם מתכוונים אליהם.

3. מחיר

על מה אתאבל אם אבחר בעתיד שלך?

בן הזוג שרוצה ילדים עשוי להתאבל על הורות, זהות משפחתית, משמעות דתית, חלום על סבים וסבתות, אח או אחות לילד קיים, או העתיד המדומיין של להיקרא אמא או אבא.

בן הזוג שאינו רוצה ילדים עשוי להתאבל על אוטונומיה גופנית, חופש, כיוון מקצועי, בריאות, שקט, מיניות, יציבות כלכלית, זהות, או הזכות לא להיות אחראי לילד שלא רצה בחופשיות.

לשני המחירים מגיעים שמות.

אף מחיר לא מנצח אוטומטית.

אבל מחיר שלא מקבל שם הופך לטינה.

4. הסכמה

האם אני יכול/ה לבחור בזה בלי לחץ, פחד או ענישה מאוחרת?

זו השאלה המרכזית.

האם אני אומר/ת כן כי אני רוצה את החיים האלה, או כי אני פוחד/ת שבן הזוג יעזוב?

האם אני אומר/ת לא מתוך כבוד למה שזה יעלה לבן הזוג שלי?

האם אני אומר/ת אולי כי באמת אינני יודע/ת, או כי אני כן יודע/ת ואינני יכול/ה לשאת את התוצאה?

האם אני מחכה שהזמן יפתור החלטה מוסרית?

האם אני מקווה שבן הזוג ישתנה אחרי חתונה, גיל 35, תינוק של אח או אחות, הפלה טבעית, טיפול, ריטריט דתי או לחץ מההורים?

אם התשובה תלויה בשחיקה של האדם השני עד שייכנע, זו אינה הסכמה. זו שחיקה.

על מה אפשר להתפשר

יש יותר מקום למשא ומתן ממה שזוגות רבים חושבים.

אפשר להתפשר על תזמון: לא השנה, אבל תאריך בדיקה מוגדר אחרי שתנאים מסוימים יתקיימו.

אפשר להתפשר על איסוף מידע: ייעוצים רפואיים, בדיקות פוריות, תכנון כלכלי, טיפול, בדיקת אפשרויות טיפול בילדים, שיחות עם הורים שמדברים בכנות על השנה הראשונה, או למידה של מה אימוץ ואומנה באמת כוללים.

אפשר להתפשר על תמיכה: טיפול בילדים בתשלום, משמרות לילה, חופשת לידה או הורות, מגורים ליד המשפחה, טיפול לפני היריון, תכנון אחרי לידה, חלוקת עבודה, שינויי קריירה, או גבולות מול משפחות המוצא.

אפשר להתפשר על מבנה משפחתי: ילד אחד במקום כמה, אימוץ, אומנה, תרומת זרע או ביצית, הורות חורגת, חניכה, טיפול בילדים במשפחה המורחבת, או מעורבות עמוקה עם ילדים בקהילה ובמשפחה הרחבה.

אפשר להתפשר על ערכים: איך לגדל ילד סביב אמונה, חגים, שפה, תפקידי מגדר, משמעת, חינוך, מסכים, סבים וסבתות וכסף.

אבל כל פשרה צריכה לענות על אותה שאלה:

"האם שני בני הזוג עדיין יבחרו בחופשיות את החיים שייווצרו?"

אם התשובה היא לא, הפשרה קוסמטית.

על מה אי אפשר להתפשר

יש קווים שלא צריך לטשטש.

אי אפשר להתפשר באופן אתי על הבאת ילד שאחד מבני הזוג אינו רוצה בחופשיות.

אי אפשר להתפשר באופן אתי על בקשה ממישהו להישאר ללא ילדים בזמן שמחכים בסתר שחלון הפוריות שלו ייסגר.

אי אפשר להתפשר באופן אתי באמצעות אירוסין, נישואים, משכנתה, תלות בהגירה, בושה משפחתית, דת, כסף או פאניקת גיל כמנוף.

אי אפשר להתפשר באופן אתי דרך חבלה באמצעי מניעה, הסתרת אמצעי מניעה, לחץ לקיים יחסי מין סביב ביוץ, איום לעזוב אם לא יהיה היריון, איום בבגידה, איום בפגיעה עצמית, לחץ להפסקת היריון, חסימת הפסקת היריון, חסימת אמצעי מניעה, חסימת עיקור או קשירת חצוצרות, או הפיכת תורים רפואיים ללא בטוחים.

זו אינה שכנוע.

זו כפייה רבייתית.

אם השיחה כוללת איומים, פחד, מעקב, התערבות באמצעי מניעה, לחץ מיני, הפחדה משפחתית או שליטה רפואית, העדיפות אינה תקשורת זוגית טובה יותר. העדיפות היא תמיכה חסויה ובטיחות.

משפחה, דת ותרבות נמצאות בחדר

מעט מאוד זוגות מחליטים על ילדים לבד.

גם כשאף אחד אחר אינו נוכח פיזית, משפחה ותרבות לעיתים קרובות יושבות ליד השולחן.

בקהילות דתיות מסוימות, ילדים קשורים לברית, ייעוד, ציות, המשכיות או למשמעות המוסרית של נישואים. אין ללעוג לזה. עבור קוראים רבים, הרצון בילדים אינו רק העדפה אישית; הוא חלק מהדרך שבה הם מבינים חיים נאמנים.

בקהילות חילוניות או פרוגרסיביות מסוימות, אי-הבאת ילדים עשויה להיות קשורה לאוטונומיה גופנית, אתיקה אקלימית, שוויון מגדרי, קריירה, משפחה נבחרת, או סירוב לחזור על תסריטים משפחתיים ישנים. גם לזה אין ללעוג.

במשפחות מהגרים ותפוצות, ילדים יכולים לשאת שפה, שושלת, תקוות של זקנים, הישרדות תרבותית, והחלום שההקרבה תמשיך לדור נוסף.

במערכות של ילד יחיד או ילד בכור, בן זוג עשוי להרגיש אחראי לתת להורים נכדים או לשאת את שם המשפחה.

במערכות משפחתיות פטריארכליות, בן הזוג שנושא היריון עשוי להיות מצופה לספוג את הסיכון הגופני בזמן שאחרים מתארים את ההחלטה כחובה משפחתית.

בקהילות עם סטיגמה סביב אי-פוריות, ילדים עלולים להיתפס כהוכחה לנשיות, גבריות, חסד אלוהי או לגיטימיות של נישואים. ארגון הבריאות העולמי ציין שאי-פוריות יכולה לשאת סטיגמה חברתית חמורה בהקשרים רבים, ולעיתים קרובות היא נופלת באופן לא מידתי על נשים.

המאמר הזה אינו כאן כדי לדרג תפיסות עולם.

השאלה המועילה היא:

"לאילו קולות אנחנו נותנים סמכות מעל החיים המשותפים שלנו?"

תרבות אינה האויב של הזוג.

תרבות שלא מדברים עליה היא כן.

מתי הקשר יכול לעבוד

קשר יכול לשרוד את אי-ההסכמה הזו כשהיא עדיין כנה, מוגבלת בזמן ומכבדת בחירה חופשית.

סימנים טובים:

בן הזוג שאינו בטוח יכול לתת שם לאי-הוודאות. הוא לא מתחבא מאחורי "אני לא יודע/ת" לנצח. הוא יכול לומר איזה מידע, ריפוי, יציבות או ניסיון יעזרו.

בן הזוג שרוצה ילדים יכול להפסיק לשכנע מספיק זמן כדי להקשיב. האבל שלו אמיתי, אבל הוא לא הופך כל שיחה למשאל עם.

שני האנשים יכולים לומר את המשפט השקט: "יכול להיות שזה אומר שלא נוכל להישאר יחד."

התנאים קונקרטיים. לא "יום אחד". תאריך, תוכנית, ייעוץ, יעד חיסכון, תהליך טיפולי, מבחן חלוקת עבודה, שאלה רפואית.

לבן הזוג שגופו יישא את ההיריון יש כבוד ברמה של וטו גופני. אף אחד לא צריך להוכיח פחד, סיכון רפואי, דיספוריה, טראומה או גבולות גוף מעבר להכרה בהם.

החיים ללא ילדים של בן הזוג מטופלים כחיים אמיתיים. לא חיים נחותים. לא חדר המתנה לבגרות.

האבל של בן הזוג שרוצה ילדים מטופל כאבל אמיתי. לא מניפולציה. לא זכאות כברירת מחדל.

הזוג יכול לדבר על העתיד המעשי. כסף, שינה, מין, סבים וסבתות, דת, מוגבלות, טיפול בילדים, אמונות לגבי הפסקת היריון, אי-פוריות, אימוץ, עבודה, טיפול באחרים ועבודות בית.

אף אחד מבני הזוג אינו נשען על פנטזיית המרה סודית. "הוא ישתנה כשנתחתן" אינה תוכנית. "היא תשתנה כשלאח שלה יהיה תינוק" אינה תוכנית. "הוא ישתנה כשהשעון יתחיל לתקתק" אינה תוכנית.

כשהאהבה אינה מספיקה

לפעמים התשובה שוברת לב וברורה.

אחד מבני הזוג הוא "אף פעם" יציב.

השני יודע שאינו יכול לחיות בלי לנסות להביא ילדים.

אף אחד לא טועה.

אבל ייתכן שהקשר אינו יכול לשאת את שני העתידים.

זה החלק הקשה ביותר לומר כי אהבה עדיין יכולה להיות שם. בני הזוג יכולים להיות טובים זה לזה, אינטימיים, מתאימים, מצחיקים, מחוברים מינית, שזורים חברתית, מסובכים כלכלית וקשורים עמוקות.

ובכל זאת, אם עתיד אחד דורש ילד שאחד מבני הזוג אינו רוצה, והעתיד האחר דורש מההורה-לעתיד לקבור רצון חיים מרכזי, הישארות יחד יכולה להפוך לפציעה מוסרית איטית.

פרידה בגלל ילדים אינה הוכחה שהקשר היה שטחי.

ייתכן שהיא הוכחה ששני האנשים סוף סוף אמרו את האמת.

אל תמשיכו להעמיק מחויבות בזמן שאתם נמנעים מההחלטה

אחד הדפוסים המסוכנים ביותר הוא להתקדם תוך העמדת פנים ששאלת הילדים תיפתר מעצמה.

אירוסין.

נישואים.

משכנתה.

מעבר מדינות.

עזיבת עבודה.

איחוד כספים.

חיבור משפחות.

כל צעד יכול להפוך את האמת העתידית לקשה יותר לאמירה.

אם אינכם מיושרים לגבי ילדים, אל תשתמשו במחויבות עמוקה יותר כחומר הרדמה. זה יכול להרגיש רומנטי לבחור קודם באהבה ולתת לעתיד להסתדר. לפעמים זו אומץ. לפעמים זו הימנעות עם פרחים עליה.

לפני מחויבויות גדולות, כל בן זוג ראוי לדעת:

"האם בוחר/ת בי אדם שמבין את העתיד שאני מבקש/ת?"

תסריט קשה אבל כן

נסו את זה:

"אני לא רוצה להפוך ילדים לוויכוח שבו אחד מאיתנו מנצח. אני רוצה שנבין אם אנחנו מול תזמון, תנאים, פחד, לחץ משפחתי, חששות גופניים, או הבדל אמיתי במסלול חיים. אני צריך/ה שנהיה מספיק כנים כדי שאף אחד מאיתנו לא ייכפה לעתיד שאינו יכול לבחור בחופשיות."

אחר כך כל בן זוג משלים:

"כרגע, העמדה שלי היא לא עכשיו / רק אם / אף פעם."

"הסיבה שמתחת לזה היא..."

"המחיר שאני מפחד/ת לתת לו שם הוא..."

"דדליין להחלטה או תאריך בדיקה שיהיה הוגן הוא..."

"דבר אחד שאני מבטיח/ה לא לעשות הוא..."

השורה האחרונה חשובה.

אולי ההבטחה היא: "לא אלחץ עליך להיכנס להיריון."

אולי היא: "לא אמשיך לומר אולי אם אני יודע/ת שהתשובה היא לא."

אולי היא: "לא אתייחס לחיים שלך ללא ילדים כאנוכיים."

אולי היא: "לא אתייחס לאבל שלך על הורות כמניפולציה."

אולי היא: "לא אשתמש בהורים שלי כחבר מושבעים."

הקשר צריך אמת, אבל הוא צריך גם ריסון.

אם את/ה זה שרוצה ילדים

שאל/י את עצמך:

האם אני רוצה ילדים עם בן הזוג הזה בקשר הזה, או שאני רוצה ילדים כמסלול חיים גם אם הקשר הזה יסתיים?

האם אני מבקש/ת ילד כי אני רוצה להורות, או כי אני רוצה ביטחון, תיקון, אישור משפחתי, זהות, הוכחת אהבה, או סיבה שהקשר לא יוכל להיסחף?

האם אני יכול/ה לתת ל"לא" של בן הזוג להיות לא אמיתי, לא פצע שאני ממשיך/ה לפתוח עד שישתנה?

אם אבחר בקשר הזה בלי ילדים, האם אוכל לעשות זאת בלי לנהל פנקס פנימי?

אם לא, אמר/י זאת.

לא כאיום.

כאמת.

אם את/ה זה שאינו רוצה ילדים

שאל/י את עצמך:

האם הלא שלי יציב, או שהוא לא לתקופה הזו, לסיכון הגופני הזה, לדינמיקה הזו עם בן הזוג, ללחץ המשפחתי הזה, או לגרסה הזו של הורות?

האם אני אומר/ת אולי כי באמת אינני יודע/ת, או כי אני מפחד/ת לאבד את בן הזוג?

האם הייתי ברור/ה מספיק כדי שבן הזוג שלי יוכל לבחור באמת?

האם אני מבין/ה שבן הזוג שלי עשוי לאהוב אותי עמוקות ועדיין לעזוב כי הורות אינה אופציונלית עבורו?

אם התשובה שלך היא אף פעם, אמר/י אותה בעדינות ובבהירות.

אינך אחראי/ת לרצות ילד שאינך רוצה.

את/ה אחראי/ת לא להחביא את האמת באופן שמבזבז את הזמן של אדם אחר.

אם את/ה לא בטוח/ה

אל תתנו לאי-ודאות להפוך למכונת ערפל.

תנו לה צורה.

בשלושת החודשים הקרובים, האם את/ה אוסף/ת מידע רפואי? הולך/ת לטיפול? מדבר/ת עם הורים? בונה תקציב? מתרגל/ת חלוקה הוגנת יותר בבית? קורא/ת על היריון? מבלה זמן עם ילדים? בוחן/ת אימוץ? מתאבל/ת? בודק/ת אם הקשר מרגיש בטוח?

אי-ודאות יכולה להיות מכובדת כשהיא פעילה.

היא נעשית לא הוגנת כשהיא פסיבית ולא מוגבלת בזמן.

נסו:

"אני עדיין לא יודע/ת. אני חייב/ת לך יותר מהמשפט הזה. זה מה שאעשה כדי להבין את התשובה שלי, וזה הזמן שבו נחזור לבדוק אותה."

זה נותן לבן הזוג משהו אמיתי.

השאלה שמתחת לשאלה

השאלה אינה רק:

"האם כדאי שיהיו לנו ילדים?"

השאלה העמוקה יותר היא:

"האם אחד מאיתנו יכול לחיות בתוך העתיד שהאדם השני מבקש בלי להיעשות קטן יותר בשקט?"

אם כן, יש מקום לטיפול, תכנון, אבל וזמן.

אם לא, הדבר האוהב ביותר עשוי להיות להפסיק להפוך את האדם השני למכשול בינך לבין חייך.

ילדים ראויים להיות רצויים מתוך בחירה חופשית.

חיים ללא ילדים ראויים להיבחר מתוך בחירה חופשית.

וזוגות ראויים לשיחות כנות מספיק כדי להגן על שתי האמיתות.

מקורות

קריאה נוספת

ילד לא צריך להיוולד מתוך שחיקה, וחיים ללא ילדים לא צריכים להיבנות מאבל מוסתר. החובה הראשונה של זוג אינה הסכמה. היא אמת בלי כפייה.